מטבע בראי ההלכה – חלק ב׳: מהותו של מטבע כאמצעי תשלום

בשבוע שעבר סקרנו בהרחבה את התפתחות המטבע לאורך ההיסטוריה, וסיכמנו אותה בארבע תחנות מרכזיות:

1. מטבע בעל ערך עצמי: בראשית הדרך שימשו כמטבעות מתכות יקרות שערכן העצמי תאם בקירוב את ערכן כמטבע.

2. מטבע ללא ערך עצמי המגובה בזהב: בתקופות מאוחרות יותר החלו להשתמש בשטרות נייר, שערכם העצמי זניח, אך הם היו קשורים בעקיפין למתכות יקרות, באמצעות רזרבות זהב שהמדינות התחייבו להחזיק כנגד השטרות שהנפיקו.

3. כסף מדינתי שאינו מגובה בזהב: המטבע הנהוג בימינו אינו קשור עוד אף לא בעקיפין למתכות יקרות, בעקבות ביטול החובה להחזיק רזרבות זהב כנגד המטבעות. מעמדו של הכסף נשען על המערכת המדינתית והמשפטית, על אמון הציבור ועל מכלול התנאים הכלכליים.

4. כסף בנקאי: לצד המטבעות המונפקים בידי המדינה, קיים בימינו גם כסף בנקאי: יתרות כספיות הרשומות בחשבונות הבנק, שאינן משקפות בהכרח החזקה מקבילה של מטבעות ושטרות פיזיים בידי הבנק.

המכנה המשותף לכל צורות הכסף הללו הוא תפקידו המרכזי של המטבע כאמצעי תשלום וכאמצעי חליפין המקובל בעסקאות. ויש לדון האם גם ההלכה מכירה במהות זו של מטבע שהיא מהוה תמורה חילופית עבור כלל העסקאות.

מהותו של מטבע בראי ההלכה

למעשה כבר בתורה ובדברי חז״ל אנו מוצאים התייחסות למטבע כאמצעי תשלום המוכר ומקובל בשוק, המשמש לרכישת סחורות ולביצוע עסקאות.

כך נאמר בתורה לעניין חילול מעשר שני: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ״ (דברים יד, כה), ומבואר בגמרא (בבא מציעא מד ע״ב) כי יש לחלל את המעשר על מטבע היוצא בהוצאה, כלומר, מטבע המקובל בשימוש כאמצעי תשלום, ולא על כל חתיכת מתכת באשר היא.

הכרה בתפקידו המיוחד של המטבע באה לידי ביטוי גם בדיני הקניינים. במשנה בבבא מציעא (פרק ד) שנינו: ״הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב״, ומבואר בגמרא (בבא מציעא מד ע״ב) כי מעמדו של הכסף כמטבע, לעומת הזהב הנידון כסחורה, משפיע על דיני הקניין שהכסף לא קונה את הזהב, אלא רק במשיכת הזהב נקנה הכסף.

דוגמה נוספת מצויה בדיני גזילה. בגמרא בבבא קמא (צג ע״ב) מבואר כי כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה. כלומר, את חיוב התשלום קובעים בהתאם לשווי החפץ בעת שנגזל. שווי זה נמדד באמצעות המטבע המקובל, המשמש אמת מידה להערכת שוויים של חפצים וסחורות.

נמצא אפוא כי גם בהלכה משמש המטבע אמצעי תשלום, אמצעי חליפין ואמת מידה לשווי.

מה נחשב למטבע מבחינה הלכתית?

לאחר שעמדנו על תפקידו של המטבע בהלכה, עלינו לברר מה מעניק לדבר מסוים את הגדר 'מטבע' על פי ההלכה. שאלה זו מתחדדת לנוכח ההבדל שבין המטבעות שהיו מצויים בתקופת חז״ל לבין המטבעות הנהוגים בימינו.

בעבר, מטבעות רבים היו עשויים ממתכות יקרות, והיה להם ערך עצמי הנובע מחומר הגלם שממנו נעשו. לעומת זאת, למטבעות ולשטרות הנהוגים כיום אין ערך עצמי המקביל לערכם הנקוב. האם גם הם נחשבים למטבע לכל דבר ועניין, או שמא היעדר ערך עצמי משנה את הגדרתם ההלכתית?

שאלה זו התעוררה כבר כאשר החלו להשתמש בשטרות נייר כאמצעי תשלום. פוסקי ההלכה באותה תקופה נדרשו לבחון את מעמדם של השטרות, ונאמרו בעניין זה שתי גישות מרכזיות.

שיטה ראשונה: שטרות נייר נחשבים למטבע

החתם סופר (שו״ת, יורה דעה, סימן קלד) והחזון איש (יורה דעה, סימן עב, ס״ק ב) דנו במעמדם של שטרות הנייר וכתבו שיש להגדירם כמטבע גם ללא ערך עצמי.

לפי ביאורו של החזון איש הטעם בכך, כי כאשר בני המדינה נוהגים להכיר באמצעי מסוים כמטבע ולהשתמש בו לתשלום, ניתן להעניק לו מעמד של מטבע אף שאין לו ערך עצמי. החתם סופר כתב לבאר אחרת, כי להכרעת המלכות במטבע יש תפקיד מרכזי בקביעת מעמדו, וכיון שהמלכות קבעה על דבר שהוא מטבע, הרי זה מקבל שם 'מטבע'.

לפי גישות אלו, אין הכרח שהמטבע יהיה עשוי מחומר בעל ערך עצמי; גם הכרת המלכות או ההכרה הציבורית עשויה להעניק לו את מעמדו כמטבע.

שיטה שנייה: שטרות נייר נחשבים לשטרי חוב

לעומת זאת, בשו״ת בית שלמה (חושן משפט, סימן ע) ובשו״ת מחנה חיים (אבן העזר, חלק ב, סימן כז) העלו לגבי שטרות הנייר שהיו נהוגים בזמנם, כי דינם כשטרי חוב ולא מטבעות בעלי מעמד עצמאי.

הרקע לכך היה שבאותה תקופה היו שטרות הנייר קשורים למנגנון של גיבוי בזהב. בהתאם לכך, ניתן היה לראות בשטרות התחייבות של המדינה, או של הגוף המנפיק, הנוגעת לערך שהשטר מייצג ולגיבוי שהועמד כנגדו.

ומה דינם של המטבעות בימינו?

במטבעות הנהוגים כיום התמונה שונה: המדינות אינן מחויבות להחזיק רזרבות זהב כנגד מלוא הכסף שהן מנפיקות, והמטבע אינו מייצג התחייבות לפדותו בזהב. ממילא הטעם המרכזי שעמד בבסיס שיטת הבית שלמה והמחנה חיים לראות את שטרות הנייר כשטרי חוב אינו שייך בימינו.

לכן, לפי גישת החתם סופר והחזון איש המעניקות למטבע מעמד מכוח הכרת המלכות או ההכרה הציבורית, יש להכיר בכסף בן זמננו כמטבע לכל הדעות, אף שאין לו ערך עצמי ואף שאינו מגובה בזהב.

מהו מעמדו של כסף בנקאי?

לאחר שדנו במעמדם של המטבעות והשטרות, נותר לברר את מעמדו של הכסף הבנקאי – יתרות הכסף המופיעות בחשבון הבנק.

בניגוד לשטרות ולמטבעות המוחשיים, כסף בנקאי אינו קיים בהכרח בצורה של מטבעות או שטרות המוחזקים בפועל בידי הבנק כנגד כל יתרה הרשומה בחשבונות לקוחותיו. הרישום בחשבון משקף את התחייבות הבנק כלפי בעל החשבון.

באחרונים מקובל לדון בכסף בנקאי כבחוב או כהתחייבות כספית, ולא כמטבע עצמו. כך עולה בין היתר מדברי האגרות משה (אבן העזר, חלק א, סימן קד), שבט הלוי (חלק ד, סימן רטו) ופתחי חושן (הלכות ירושה, פרק ב, סעיף לו).

נמצא אפוא שיש להבחין בין כסף מזומן, המוגדר כמטבע, לבין יתרה בנקאית, המייצגת את זכותו של הלקוח כלפי הבנק. הבחנה זו עשויה להיות בעלת משמעות הלכתית במגוון תחומים.

בשבוע הבא, בעזרת ה׳, נעסוק בהשלכות המעשיות של ההגדרות ההלכתיות השונות: מה דינו של כסף המוגדר כמטבע, מה דינו של דבר הנחשב לחפץ בעל ערך, ומהן ההשלכות כאשר מדובר בשטר חוב או בחוב כספי בלבד.

מידע מקיף על ניירות ערך מאושרים- באתר מרכז כהלכתה, או בקו המרכז: 09-3132522

שלוחה 2-1

מענה הלכתי בנושא השקעות- בקן המרכז שלוחה 2-3

ליווי הלכתי מעשי בתחום שוק ההון/ בדיקת חוזי מכר ושכירות והתאמתם להלכה בקו המרכז שלוחה 2-4 או במייל macshiri8343@gmail.com

תגובות על המאמר במייל הנ"ל.

קרדיט: טיפים לכלכלה נכונה. להצטרפות לקבוצה בוואטסאפ לחצו כאן >>

מצאתם טעות או תוכן לא ראוי? דווחו לנו >>