מטבע בראי ההלכה – חלק ג׳: ההשלכות ההלכתיות

בשבועות הקודמים עסקנו בהתפתחותו של המטבע ובמהותו בעיני העולם, ולאחר מכן בחנו כיצד יש להגדיר את אמצעי התשלום המצויים בידינו כיום מנקודת מבטה של ההלכה. במסגרת זו התבאר כי שטרות הנייר ומטבעות המתכת המשמשים כיום כאמצעי תשלום נחשבים ל׳מטבע׳ מבחינה הלכתית, ואילו הכספים הרשומים בחשבון הבנק אינם נחשבים לכסף המצוי בעין, אלא לחוב של הבנק כלפי בעל החשבון.

להבחנה זו ישנן השלכות מעשיות חשובות בתחומים שונים בהלכה, שכן הגדרתו של דבר כ׳מטבע׳ או כ׳חוב׳ עשויה להשפיע על דיני קניינים, על איסור ריבית ואף על דיני ירושה. במאמר זה נעמוד על כמה מן ההשלכות המרכזיות של הגדרות אלו.

השלכת הגדרת המטבע על דיני קניינים

אחת ההשלכות הבסיסיות של הגדרת דבר כ׳מטבע׳ נוגעת לדיני קניינים כדלהלן.

במשנה במסכת בבא מציעא (מד ע״א) נאמר: ״הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב״. בגמרא מבואר כי ההבדל נובע מהגדרת הזהב והכסף: הזהב נחשב ל׳פירות׳, ואילו הכסף נחשב ל׳מטבע׳, וכלל הוא שפירות נקנים במשיכה ולא בכסף, ולכן במשיכת הזהב נקנה הכסף, ולא בנתינת הכסף נקנה הזהב. וכן נפסק בשולן ערוך (חושן משפט סי' רג).

עיקרון זה נוגע גם לאמצעי התשלום המקובלים בימינו. שטרות כסף ומטבעות מתכת המוגדרים כמטבע אינם קונים את המוצרים באמצעות נתינתם בלבד, אלא נדרש קניין במוצר עצמו.

השלכת הגדרת המטבע על איסור ׳סאה בסאה׳

הבחנה נוספת בין מטבע לבין פירות נוגעת לאיסור ׳סאה בסאה׳, שהוא אחד מן הדינים המרכזיים בהלכות ריבית.

במשנה במסכת בבא מציעא (עה ע״א) מבואר שאסור לאדם להלוות לחברו סאה של תבואה בתמורה להתחייבות להחזיר לו סאה של תבואה מאותו המין. טעם הדבר הוא החשש שמא תתייקר התבואה עד למועד הפירעון, ונמצא שהלווה מחזיר למלווה תבואה בעלת שווי גבוה יותר מזו שקיבל. תוספת זו נחשבת לריבית, אף שהלווה מחזיר את אותה הכמות של התבואה ולא התחייב להוסיף עליה.

לדוגמה, אדם הלווה לחברו מאה קילוגרמים של חיטה, כאשר שוויים בשעת ההלוואה הוא מאתיים שקלים. אם עד מועד הפירעון התייקרה החיטה, ואותה כמות שווה כעת מאתיים וחמישים שקלים, הרי שהלווה מחזיר כמות שערכה גבוה יותר מזו שקיבל. משום כך אסרו חז״ל להלוות פירות באותה כמות ללא היתר מתאים.

עם זאת, חז״ל קבעו כמה אופנים שבהם ניתן להקל באיסור זה. בין ההיתרים המרכזיים המובאים בסוגיה ובפוסקים הן שלשה היתרים אלו:

א. יש לו: כאשר יש ללווה ברשותו מעט מהמין שלווה הרי זה מותר. הטעם הוא הוא משום שהפירות שבידו של הלווה נקנים למלווה בשעת ההלוואה וברשותו נתייקרו. היתר זה מובא בגמרא (בבא מציעא עה ע"א).

ב. יצא השער: כאשר קיים מחיר ידוע בשוק, וניתן להשיג את הפירות אצל מוכרים אחרים, ניתן להלוותם. הטעם הוא שכיוון שהפירות מצויים בשוק במחיר ידוע, יכול הלווה לרכוש אותם כבר בשעת ההלוואה, ולכן ניתן לראות כאילו כבר קנה הלווה הפירות במקום האחר ופרעם למלוה, וכשנתייקרו הפירות, נתייקרו ברשותו של המלווה. היתר זה מבואר בגמרא (בבא מציעא עב ע״ב) ונפסק בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קסב).

ג. דבר מועט. הקלו חז״ל בהלוואת כמות קטנה של פירות, משום שלא החמירו באיסור ׳סאה בסאה׳ ביחס לכמויות מועטות. כך מבואר בגמרא (בבא מציעא עה ע״א) ונפסק בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קסב, סעיף א). בטעם ההיתר כתבו הראשונים הסברים שונים: יש שביארו שלא החמירו לדקדק בדבר מועט, ויש שביארו שבני אדם אינם מקפידים על דבר מועט.

מבואר מזה שיש להבחין בין דבר שערכו עשוי להשתנות ביחס למטבע לבין המטבע עצמו. כאשר אדם מלווה לחברו פירות או סחורה, קיים חשש שמא מחירם יעלה עד מועד הפירעון, והלווה יחזיר ערך גבוה יותר מזה שקיבל. לעומת זאת, כאשר ההלוואה נעשית במטבע, והלווה מתחייב להחזיר את אותו סכום כספי, אין עלייה בערכו של המטבע יוצר איסור ׳סאה בסאה׳. זאת משום שהמטבע הוא יחידת התשלום עצמה, ולא סחורה שמחירה נמדד ביחס לדבר אחר.

לפי הגדרה זו, שטרות הנייר ומטבעות המתכת המשמשים כיום כאמצעי תשלום נחשבים כמטבע לעניין זה. לפיכך, הלוואה של סכום כספי בשקלים, כשההתחייבות היא להחזיר את אותו סכום בשקלים, אינה אסורה משום ׳סאה בסאה׳, אף אם ערכו של המטבע עלה בתקופת ההלוואה בייחס לכמה מוצרים. אמנם נציין כי באופן שהמטבע עלה מול כל המוצרים, כלומר שכל המוצרים הוזלו מולו, בזה כב יש לדון האם אנו רואים שהמטבע עצמו התייקר ואין זה אותו מטבע שלווה, ונרחיב על כך בעזרת ה' במאמר שיעסוק בנושא אינפלציה בראי ההלכה.

השלכת הגדרת הכסף הבנקאי כחוב על דיני ריבית

עד כה עסקנו בהבחנה שבין מטבע לבין פירות. כעת נשוב להבחנה נוספת שבה עסקנו במאמר הקודם: ההבדל שבין כסף המצוי בעין לבין כסף הרשום בחשבון הבנק.

כאשר אדם מחזיק בידו שטרות כסף יש בידו מטבע ממשי. לעומת זאת, כאשר הוא מפקיד את כספו בבנק, הכסף הפיזי אינו נשאר בהכרח מונח בצד עבורו, במסגרת הפעילות הבנקאית הבנק עושה שימוש בכספים ובעל החשבון מחזיק בזכות לקבל מן הבנק את הסכום הרשום לזכותו. במובן זה הכסף שבחשבון נחשב לחוב של הבנק כלפי בעל החשבון.

להגדרה זו יש השלכה משמעותית בדיני ריבית, כאשר הבנק מעניק ריבית לבעל חשבון בגין יתרת זכות מתעוררת שאלת איסור ריבית אם אין לבנק היתר עסקה כדין, כיון שנמצא שתמורת ההלוואה שהבנק לווה ממנו הוא משלם ריבית.

השלכת הגדרת הכסף הבנקאי כחוב על דיני ירושה

השלכה נוספת של הגדרת הכסף הבנקאי כחוב נוגעת לדיני ירושה, ובפרט לדין בכור הנוטל פי שניים מחלקו בירושת אביו.

על פי דין התורה בכור נוטל פי שניים בירושה, אולם לא בכל נכס, אלא יש בזה חילוק בין נכסים המוגדרים ׳מוחזק׳ בידי האב לבין נכסים המוגדרים ׳ראוי׳: בנכסים מוחזקים נוטל הבכור פי שניים, ואילו בנכסים הראויים אין הוא נוטל פי שניים.

נמצא אפוא כי כספים הנמצאים בחשבון הבנק של אדם שנפטר, אין הבכור נוטל בהם פי שניים, כיון שעל פי האמור לעיל כספים אלו הם חוב על הבנק, ואם כן הרי זה בגדר 'ראוי' שאין הבכור נוטל בו פי שניים.

אולם נציין שכל זה אמור כלפי חצי מהסכום הנמצא בחשבון הבנק, אך לגבי החצי השני כתבו הפוסקים [שו"ת שט הלוי ח"ד סי' ריד] להסתפק בזה אם גדרם 'כראוי' או 'כמוחזק'. צדדי הספק הם מכוח ההיתר עסקה עליו חתומים הבנקים בארץ ישראל, שעל פיו חלק מן הכסף מוגדר כהלוואה וחלקו כפיקדון שנמסר לצורך עסקה. לפי מתכונת זו, ניתן לטעון כי ביחס לחלק המוגדר כפיקדון יש מקום לראות את הכספים כמוחזקים, וממילא לדון בזכאות הבכור ליטול בהם פי שניים.

אלא שמאידך גיסא, אין מדובר בהכרח בפיקדון רגיל שבו הכסף המסוים נשמר עבור בעליו. במסגרת הפעילות הבנקאית, הבנק עושה שימוש בכספים ומעמיד אותם לפעילותו, ובמקום הכסף המסוים הוא מעמיד למלווה עסקאות אחרות. משום כך יש מקום לדון אם גם החלק המוגדר כפיקדון במסגרת היתר העסקה נחשב לנכס מוחזק.

קרדיט: טיפים לכלכלה נכונה.

מצאתם טעות או תוכן לא ראוי? דווחו לנו >>